מגדר INSIDE OUT – ארבעה רגעים של יום יום

מגדר INSIDE OUT – ארבעה רגעים של יום יום

יום האישה. איזון מגדרי. ME TOO. נשמע כמעט סיסמאתי. 100,000 רגל.
אז זהו, שלא.
אז במקום לכתוב תוך סימוכין על מחקרים, תיאוריות וסטטיסטיקות, בוחרת הפעם להביט בסתם ארבעה רגעי יום יום מבעד למשקפי המגדר ולחקרו מבפנים החוצה. עם יותר סימני שאלה מסימני קריאה.
כי בעולם הפרקטלי הזה, אם אביט בעצמי ובסביבתי בזכוכית מגדלת, אולי אלמד משהו על עצמי, על עולמי הצר וגם על העולם כולו.

רגע 1- פריים טיים

צפיתי בראיון של ג'יי לנו, עם סופייה ורגרה. גורדון רמזי ישב לצידה. אישה שכל הראיון איתה היה סביב רמזים מיניים מסוגים שונים. ולפני שהספקתי לכעוס, התעצבתי. שיח לגיטימי בפריים טיים. הקהל צוחק. המנחה מקבל. השחקנית שמה גבול בזהירות. בהומור. ואני רציתי שתכעס. שתעצור את הראיון עד שיתנצל. שתסביר לו שבעולם של Me too, השיח הזה אינו מקובל, ושהוא מודל לאחרים, ושהתוכנית מודל לאחרים. שהיא לא מוכנה לקבל את זה. והיא לא.

האם צפיתי ברגעים כאלה ועמדתי מנגד? אולי לא שמתי לב? ואם לא מדובר בבדיחה סקסיסטית בוטה אלא בניואנסים: באופן שבו ניתנת רשות הדיבור; באופן שבו קוטעים; באופן שבו מכבדים רעיון. אולי יש עודף רגישות בחיישני המגדר שלי שגורם לרדאר להשתולל? ואולי הסיבה היא מיומנות או יכולת או כל סיבה עניינית אחרת ולא מגדר? מגדר אינו תרוץ. אבל גם עיוורון מגדרי אינו.

מייצרת לעצמי מפה תיאורטית, שעוזרת לי לזהות מתי זו תופעה ולא מקרה. שמשרטטת קואורדינטות עדינות ובלתי נראות שמסייעות לי להתמקם. ברגע האמת, מתפשטת מרירות בפה שמעידה על שנחצה גבול מגדרי. נשי או גברי. עדין יותר או עדין פחות. מתוחכם יותר או פחות.

 

רגע 2- חשבון נפש של חצות

קצת אחרי חצות. נשארו לי פחות משש שעות שינה. אני מבינה את המשמעויות לעייפות של מחר ובכל זאת לא הולכת לישון עדיין. אלה הרגעים הראשונים של היום בהם אני לבד. עם עצמי.

בוקר. הכנת אוכל לילדים לבית הספר. נסיעה. עבודה. נסיעה. בית. בן זוג חולה. קצת משחק עם הילדה. שיעורים עם שני הילדים. אוכל להיום. אוכל למחר. מחשב ועבודה. נרדמתי עליו. שוב.

כל כך הרבה ימים נראים כך.

לא המצאתי כלום. לא יוצאת דופן.

זכיתי בבן זוג שהוא שותף, שמבשל, שעושה קניות, שחולק איתי את הניקיון, שמהווה הורה משמעותי. בכל זאת, עדיין יש דברים שהם באחריותי המלאה. הקשר עם בית הספר. הקשר עם הורי (בעיקר אמהות….) חברים, הקשר עם הקהילה. מגדרי למדי. האם זו ההסללה שגדלנו אליה? האם זה האופי שלו או שלי? איך בכלל מבחינים בין השניים. מה מהבחירות שלי הוא מה שאני מעדיפה כי כזו אני ושם אני במיטבי? מה מהבחירות שלי הוא תוצאה של החברה שבה גדלתי ובעצם, אם אתבונן באומץ פנימה, יש לי העדפה אחרת. "ככה אני מנהלת משא ומתן" אני אומרת לעצמי. "זו הדרך שלי ביחס לתהליכי שכר"; "זו האמא שאני רוצה להיות"; "זו הדרך שלי להשפיע על אחרים- בהתמדה, בעקביות, בלי קונפליקט גלוי". האם זו הדרך שלי או מה שגידלו אותי להיות? שלימדו אותי? במה צריך להילחם ומה צריך לאמץ ולהפיק ממנו את המיטב?

מה רואים ילדיי שמתבוננים בי כפי שהתבוננתי בהוריי? מה אני מלמדת אותם במילותיי ובמעשיי בבית ובעבודה? כל נסיעת עבודה לחו"ל היא קריעה קטנה ומכאיבה, שאני מקפידה לעשות בכל זאת. חשוב לי להעביר את המסר שיש לי קריירה והיא חשובה לי, שחשוב לי למצות את עצמי ולבוא במיטבי, שהחיים הם נשימה של פרידה ומפגש.

האם אלה משקפי מגדר שאני יכולה להסיר אם אני רוצה, או שאלה הן העיניים שלי?

 

רגע 3 אני, אתה ואת

כתבתי כעת מייל שהתארך מאוד לאור הכתיבה בזכר/ נקבה על נמעניו/ נמענותיו. סרבול מיותר? והרי בשפה העברית ה"סתמי" הוא זכר. והרי כל מבחן, כל דף הוראות, כל מדריך למשתמש (משתמשת?)- כולם בזכר. למה לא לקבל את זה כמות שזה? אולי זו טרחנות מתישה? הרי בכל מקום כתוב "ההוראות נכתבו בלשון זכר ופונות לשני המינים".

לאחרונה קראתי על מחקר שבדק אם יש הבדל בביצועי גברים ונשים בהתאם למין ההוראות.

וראה (ראי?) זה פלא. גברים ונשים מראים ביצועים טובים יותר כשההוראות פונות אליהם/ן, בגוף המתאים. המחשבה על ההשלכות מפחידה. מבחנים בבית הספר. מבחני קבלה לעבודה.

ולכן התעקשתי. התעקשתי כי מסתבר שגם מה שנראה מקובל ומובן מאליו מעביר מסר ומשפיע. גם מה שנראה שעובר ליד האוזן, עובר בסוף דרכה. התעקשתי כי רוצה להעביר מסר שכולם וכולן מוזמנים ומוזמנות. גם אם זה יהיה מעט מלאה בדרך.

ואם כך זה באבני היסוד הבסיסיות ביותר בשפה העברית, איך זה יכול להיות אחרת בראיונות, באופן שבו ארגון בנוי, באופן שבו כתובים ספרי לימוד, באופן שבו מנהלים תהליכי התפתחות.

ואם כך זה בדבר יום-יומי שאיננו מודעים אליו, אז האם יש באמת סיכוי לשנות?

 

רגע 4 – זרי הדפנה

יום הורים. הסיוט של הילדה שלי. היא נכנסת בראש מושפל ומכווצת. מחזיקה ביד שלי ולא מסתכלת למורה בעיניים. קשה לה עם מחמאות. הכנתי אותה. ביקשתי ממנה לשבת בכסאה זקוף ולהנות. לא עבד. המורה ביקשה מהילדים לחשוב מה יאמר להם ביום ההורים וקראה לי מה כתבה ילדתי. רק דברים לשיפור. נכונים, דרך אגב, אבל להיכן נעלמו המחמאות? עבור המורה המשימה המרכזית של ילדתי היא לא לימודית, אלא ללמוד להשמיע את הקול שלה.

זמן רב לקחת לי ללמוד לקבל מחמאות. לא יודעת אם עד היום אני יודעת, אם כי כבר עומדת בזה בגבורה.

זמן רב לקח לי להשמיע את קולי בבהירות, לתת לו מקום. לתת לי מקום.

ואני מגדלת בת ובן תוך ניסיון מודע לתת להם לבחור להיות מה שנכון להם מבפנים החוצה. וכיצד שוב נמצאת ביתי במקום בו מביך להצליח ומפחיד להשמיע את קולה? לכמה בנים בכיתה ה נאמר משוב דומה?

גברים שקוראים הגדרת תפקיד, רואים את עצמם כמתאימים לתפקיד אם הם מתאימים ב 75% אחוזים לקריטריונים. נשים לא ירגישו כך אם הן לא עונות על כל הקריטריונים במלואם. אולי שם, ביום ההורים של ביתי, נזרעים הזרעים לתפיסה הזו?

החברה מלמד אותה, מלמדת אותנו. מלמדת שיש מחיר להצלחה, במיוחד לבנות. שיש מחיר להשמעת הקול. במיוחד לבנות. והאם לא כך גם לנשים ביישוב שלי? במקום העבודה שלי?

איזה סיכוי יש לנו לגדל דור אחר כשהמערכות המודעות ובעיקר הלא מודעות מוטות?

מנסה להביט בכל הרגעים הללו יחד בזום אאוט. מה אני יכולה לקחת מהם? ייאוש? תקווה?

בעיקר הבנה, ששינוי אמיתי יכול להיעשות רק אם כולנו, גברים ונשים, נתבונן בעולם מבעד למשקפיים המגדריים. ואז נבחן באומץ, נשאל, נתחבט.

נבין שלעתים אנחנו מוטים, בלי כל כוונה רעה.

נבין שהעולם אינו רק מגדר. הוא עוד המון דברים אחרים. וניזהר מלצבוע מגדרית דברים שאינם כאלה.

נבחר לראות. קודם כל לראות.

ולשאול.