"מסע מתוק מתובל בעקיצות"

"מסע מתוק מתובל בעקיצות"

יום בחיי רוני קרלניסקי, דבוראי, חבר בקיבוץ יד מרדכי, ישראל

דבוראי (לא כוורן!) עם אישור מיוחד, הפסיק מזמן לספור את העקיצות, החריצות של הדבורים היא השראה, חם בסרבל – צריך לדעת לשתות ולשתוק.

 

"שמי רוני קרלניסקי, חבר קיבוץ יד מרדכי, בן 68, אב לבן ובת. לקיבוץ הגעתי בשנות השמונים ובתחילה בחרתי לעבוד במוסך. לימים שיניתי כיוון ופניתי ללמד גיאוגרפיה במוסד החינוכי "שקמה". בשנה הראשונה לימדתי, בשנה השנייה הייתי מחנך כיתה ומחנך ערב בפנימייה, ובשנה השלישית הטילו עלי את ניהול הפנימייה. עבדתי שם כעשור".

 

"ב- 2006 עברתי למכוורת החקלאית של יד מרדכי, לא לפני שקיבלתי את הסכמתו של בני. הוא עובד שם במשך שנים והסכים בתנאי שלא יצטרך לעבוד איתי בכל יום. כך החל מסע מתוק מתובל בעקיצות. מכוורת יד מרדכי היא מכוורת גדולה שעוסקת בשלל תחומי הדבוראות: יצור דבש ורדייתו, האבקת גידולים חקלאיים, גידול וטיפוח מלכות ומלכונים (תא המלכה בחלת הדבש – ס"ק) עבור הקיבוץ ולמכוורות אחרות, טיפול ותחזוקה שוטפת בכוורות, ושכלול שיטות העבודה בכוורות על מנת לצמצם את העומס הפיזי. מעתה אמור/אמרי דבוראי, ולא כוורן כקביעת האקדמיה ללשון".

 

 

היום של רוני קרלניסקי הוא היום ה-328 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

 

05:00  הבוקר שלי מתחיל רגע לפני הזריחה. קם, מתארגן בזריזות, שותה את הקפה הראשון, יוצא ברכיבה על אופנים בשבילי הקיבוץ ותוך דקות מגיע למכוורת. הקיבוץ הוא חלק ממני ואני חלק ממנו.

 

06:00 נפגשים במכוורת, מעמיסים ציוד על כלי הרכב, לובשים סרבלים, אוכלים ארוחת בוקר קלה ויוצאים לשטח (נסיעה של כ-40 דקות). רגע לפני שמגיעים, נחלקים לקבוצות וכל צוות פונה אל השטח שלו.

מאז שהתחלתי לעבוד כדבוראי, אני מעריך שנעקצתי מאות פעמים. באיזשהו שלב הפסקתי לספור. ההתעניינות שלי בתחום החל עוד כשהייתי נער ולמדתי בבית הספר החקלאי של כפרסילבר. שם נחשפתי לראשונה למכוורת והסתקרנתי.

 

08:30 בניית נחילי קיץ. מגיעים אל קבוצת הדבורים הראשונה ובפשטות בונים כוורות חדשות. לאט ובזהירות פותחים

את כוורת האם, מאתרים את המלכה, מחלקים את חלות הדבש. חלקן נשארות עם המלכה הוותיקה וחלקן מקבלות מלכה צעירה שגידלנו. כך נוצר נחיל חדש.

החום והלחות מעיקים, אך אלו חיי הדבוראים… שותים ושותקים. בסיום התהליך, אנו מעמיסים את הכוורות החדשות באמצעות מנוף  ומשנעים אותן אל מקום מושבן החדש בשטחים הצפוניים שפורחים בעת הזו. הכוורת חדשה יוצאת לדרך.

 

11:00  עוברים אל קבוצת הדבורים השנייה ועושים בדיוק אותו דבר. היכן המזגן?!

 

קיץ, חורף, אביב או סתיו, לדבוראים כמוני יש עבודה בכל ימות השנה. כאדם שאוהב את הטבע ויוצא לחרוש את שבילי הארץ בתדירות גבוהה, לכל עונה יש את הייחוד שלה. בעיני לאביב יש את הקסם הכי מיוחד.

 

14:00 אוספים ציוד, מתקפלים וחוזרים למכוורת.

תהליך רדיית הדבש מתחיל עוד בשטח. הצוות מוריד את קומות הדבש ומשנע אותן במשאית אל מכון הרדייה. שם הן נכנסות למכונת רדייה, שהיא בעצם צנטריפוגה שמסובבת במהירות את החלות ו"זורקת" את הדבש החוצה. הדבש עובר סינון ומוזרם אל תוך מכל ענק ומשם בחביות היישר למפעל יד מרדכי הפועל בשיתוף "שטראוס".

כמו בכל עבודה גם אצלנו יש שגרה, אבל לעתים יש גם ימים מפתיעים. לפני כשנתיים למשל הכרתי בחור שרצה להיות דבוראי ובסוף גילה, בדרך הלא קלה, שהוא אלרגי לדבורים.

 

15:00 חוזרים אל הקיבוץ. אני אוהב את המאמץ ואת הסיפוק מהעבודה שלי. הדבורים מעניקות השראה בחריצותן. את נחיל הדבורים הבא שלי אראה כשאגיע לביתי – על העץ ליד חלוני.

 

16:30 אוכל ארוחת צהריים ומתכונן לאימון היומי – חדר כושר או רכיבה על אופני שטח. כאדם שהבריאות חשובה לו, אני לא מוותר על הזמן הזה. בסופ"ש אני אפילו משקיע קצת יותר זמן. בתום האימון אני לעתים מתפנק עם פרוסת לחם מרוחה בדבש.

 

19:30 מתיישב לקרוא קצת ולעבוד על התמונות החדשות שאספתי מהטיולים האחרונים שלי. לפני כמה שנים למדתי קורס צילום בתל-אביב והוא נתן לי את הכלים לשמור על הזיכרונות המתועדים. הטיול האחרון היה למבצר נמרוד ליד נווה אטי"ב.

 

21:00 ערב יורד על הקיבוץ. אוכל ארוחת ערב ומתפנה לסיים את היום. מחר יום חדש.