בין תקומה לבטחון, בין חקלאות לצמאון

בין תקומה לבטחון, בין חקלאות לצמאון

האתגרים שעומדים בפני החקלאים עולים על התמורה והם תלויים על בלימה במדרון תלול. כאגרונום וכמנהל רכש חקלאי בשטראוס, רוב ימיי מופנים למחשבה איך לשפר את המצב מהמקום שלי ומתוך אחריותי כנציג חברה שעמלה קשה לקידום רבדים שונים באוכלוסייה

מה יש לי ומה הייתי רוצה שיהיה לי? הרצון והדחף לשאוף ולהשתדרג, פעם מאז ומתמיד בדמינו ובמוחנו במטרה להשיג חיים טובים יותר, ואיפשר לחברה האנושית בארצנו הקטנטונת הישגים מרשימים בתחום ההיי-טק, הפארמה והביו-טכנולוגיה.

גם במעבר מעבודת חקלאות האדמה לחקלאות החכמה, נעשתה עבודה כבירה, וטביעת רגלינו הטכנולוגית עשתה לישראל שם עולמי כמובילת טכנולוגיה לחקלאות טובה יותר בתחומים רבים, כגון: דישון, בקרה, ניטור, העלאת יבול, הפחתת שימוש בחומרי הדברה, טיפוח זנים חדשים וכיוב'.

אך כפי שאמר בן גוריון: "מולדת אי אפשר לקנות בכסף או לכבוש בחרב, צריך אתה ליצור אותה בזיעת אפך". החקלאות בת הקיימא מושרשת על מסורת ארוכת שנים. חקלאים ותיקים שהנחילו את ניסיונם אותו רכשו בזכות עיסוק סיזיפי, לימוד עצמי ועבודה מפרכת בכל ימי חייהם, מתוך ראייה חלוצית שהבסיס למולדת איתנה הוא שמירת גבולותיה, ושהאוכלוסייה השוכנת בקרבה תשגשג תודות לתוצרת החקלאית אותה הם מגדלים.

החקלאות המשגשגת משולבת בתולדות המורשת היהודית בארץ ישראל עוד מימי קדם, דרך יצירת ההתיישבויות הייעודיות לעבודת האדמה ויצירת רובד חברתי חדש בשם "החקלאי הישראלי", אותה תמונה שחרוטה בדמיונם של רבים: אדם העומד מול השמש הקופחת, עיניו מסונוורות, בידו השזופה והשרוטה טוריה מאובקת ולראשו כובע, מעוררת השראה רבה למי שהעז והחליט שזו תהיה עבודת חייו.

אם נגלגל את הפוסטר ונפתח את החלון נגלה מציאות (טיפה) שונה היום: האתגרים שעומדים בפני החקלאים עולים על התמורה והחקלאים תלויים על בלימה במדרון תלול – שטחי הגידול מצטמצמים, משטר הגשמים תנודתי (מבצורת לשיטפונות), העלויות גדלות, הפער בין מחירי הירקות והפירות בשטח למחירים בחנויות גדל, החוסר בידיים עובדות מתעצם ומה שנראה כרגע הכי חמור – דור ההמשך אינו מעוניין להכנס לתחום לאחר שראה את אבותיו כורעים תחת הנטל ללא תמורה ממשית שמצדיקה אותה. אם בשנות החמישים כ-20% מהאוכלוסייה היו חקלאים הרי שהיום הם מהווים כ- 2% מהאוכלוסייה בלבד וקולם אינו נשמע.

 

כאגרונום ומנהל רכש חקלאי בשטראוס, רוב ימיי מופנים למחשבה איך לשפר את המצב מהמקום שלי ומתוך אחריותי כנציג חברה שעמלה קשה לקידום רבדים שונים באוכלוסייה למעמדם הראוי. זה מתחיל בחיבור לקרקע, ממשיך בקשר האישי לחקלאים ומסתיים בהתעקשות על תוצרת מובחרת וסחר הוגן. בשנים האחרונות הטמענו כמעט לחלוטין את רכישת התוצרת החקלאית ישירות מהחקלאים ללא תיווך, במטרה לייצר יציבות הדדית. אחת הבעיות בחקלאות הישראלית היא גידול ללא הבטחה ממשית לשיווק התוצרת הטרייה, ודרך להתמודד עם חוסר הוודאות היא יצירת מתווה שבו "לכל שתיל יש יעוד" ובכך ההתחייבות ההדדית לשיווק התוצרת מייצרת יציבות ארוכת שנים וחוסכת כמובן פסולת רבה, בזבוז משאבים, יציבות ואיכות תוצרת חקלאית ללא פשרות.

כדי לקבל השראה אני אוהב להקשיב למי שרואה בצורה הכי נקייה את החיים: ילדים. אחרי פעילות כיתתית שארגנו לכיתה (טוב, אין ברירה, אין הרבה "אבא אגרונום") היה חשוב לי לשמוע מהילדים מי היה רוצה להיות חקלאי. כששאלתי אותם, כל הידיים הורמו. בואו נקווה שכך זה יישאר גם כשיהיו גדולים.

התקופה הזו שבין הניצן לפרח, כשיום העצמאות בפתח, מרגשת מאוד. פנינו לאביב עם חלום לימים טובים יותר בחקלאות - שהיבול והפדיון יגדלו ומספר האנשים שמתעקשים על תוצרת ירקות ישראלית משובחת יגדל ובכך שוב נעלה את קרנה של החקלאות שלנו ונחזיר אותה לשיח הציבורי.